קרני נ' סלקום ישראל בע"מ

פסק דין

1.התביעה שלפני עניינה רשלנות, הפרת חוזה והטעיה בהתאם לחוק הגנת הצרכן.

2.טענות הצדדים:

א.ביום 10.1.13, כך על פי כתב התביעה, רכש התובע מהנתבעת, חברת סלקום, חבילת "סלקום טוטאל" בסך 350 ₪ הכוללת 3 קווים סלולריים "הכל כלול", ספק אינטרנט ביתי וקו טלפוני ביתי. הוסבר לתובע כי בנוסף עליו לשלם 116 ₪ נוספים עבור מכשיר האייפון שרכש מהחברה, כלומר סך החיוב החודשי הינו 466 ₪ לחודש. התובע טען כי לאחר מכן נאמר לו לגשת למרכז השירות בכפר סבא על מנת לקבל כרטיס סים חדש ללא עלות. ביום 13.1.13 פנה התובע למרכז השירות, שם התברר לו כי הוא משלם 100 ₪ עבור הסים. ביום 14.1.13 הגיע התובע למרכז השירות של הנתבעת בכדי לבטל את רכישת כרטיס הסים ולהחליף את חבילת "סלקום טוטאל" בחבילת "טוטאל טאבלט". נציג השירות הסביר לתובע שטוב שלא עשה שימוש בסים, שאחרת היה מחויב בסכום, אך מאחר ואחד הקווים כבר עבר לסלקום, לא ניתן לבטל את העסקה. התובע טען שנאמר לו על ידי נציג השירות כי חבילת "סלקום טוטאל" אינה מופיעה כחלק מהמנוי שלו, ולכן רכש התובע חבילת "טוטאל טאבלט" הכוללת 2 קווי סלולר "הכל כלול", ספק אינטרנט ביתי וטאבלט/אייפד עם גלישה ללא הגבלה בעלות של 250 ₪ לחודש, בנוסף לתשלום בסך של 116 ₪ עבור האייפון, סך הכל 366 ₪ לחודש. התובע הסכים לעסקה וחתם על ההסכמים. הנציג ניגש להביא את האייפד וכשחזר ציין שבנוסף יש לשלם 99 ₪ לחודש בעבור האייפד עצמו, כלומר עלות חודשית כוללת בסך 466 ₪. התובע טען בפני הנציג שבטלפון הובהר לו שהתשלום יעמוד על 366 ₪ בלבד. הנציג שב וחזר כי עלות העסקה הכוללת תעמוד על 466 ₪. התובע טען שלא היה בטוח לגבי העסקה, אך מאחר ושהה זמן רב במרכז השירות הסכים לעסקה. הנציג פתח את מכשיר האייפד, הדליק אותו והכניס את כרטיס הסים על מנת להראות לתובע שהמכשיר תקין ועובד כשורה. התובע יצא ממרכז השירות וגלש באינטרנט באמצעות המכשיר. למחרת, ביום 15.1.13, לאחר התייעצות עם חבר, החליט שהעסקה אינה כדאית וגובה התשלומים החודשיים גבוהים מבחינתו, חזר למרכז השירות וביקש לבטל את העסקה. במרכז השירות הוסבר לתובע כי על פי חוק הגנת הצרכן, מרגע שהשתמש במכשיר אינו יכול לבטל את העסקה. התובע טען שנציג השירות לא יידע אותו על כך והוא לא חתם על דבר שקובע זאת, ומשכך עליהם לבטל העסקה. ביום 21.1.13 ניגש התובע פעם נוספת למרכז השירות במטרה לבטל העסקה. התובע טען בפני מנהל מרכז השירות כי פתיחת המכשיר נעשתה על ידי הנציג והוא זה שעשה את השימוש הראשוני במכשיר ללא ידיעת התובע וללא מתן אפשרות לתובע להחזירו. המנהל הסביר לו כי קיים תיעוד במחשב לפיו הנציג הסביר לו את מדיניות החזרת המוצרים, אך התובע הכחיש זאת. התובע טען כי בהמשך נאמר לו שמוצב שילוט במקום לפיו ניתן להחזיר בתוך 14 יום מוצרים, ובלבד שלא נפגמו ולא נעשה בהם שימוש. התובע טען כי במקרה הנדון לא הוסברה לו מדיניות החזרת המוצרים ולא ניתנה לו האפשרות לבחור האם הוא מעוניין בעסקה אם לאו.

התובע טען בנוסף כי בחודש פברואר חויב חשבונו עבור 3 מנויים בסך 357.38 ₪, 192.53 ₪ ו-412.55 ₪ תחת מסלול "סלקום טוטאל", שלגביו נאמר לו כי אינו פעיל, ובחודש מרץ חויב בשנית בסך 349 ₪ עבור אותה חבילה. רק לאחר פניות רבות מצד התובע בוטלה החבילה. כמו כן, התובע טען כי חויב ביתר בעבור גלישת אינטרנט בחבילת "טוטאל טאבלט" בחודשים פברואר בסך 73.9 ₪ ובחודש מרץ בסך 270 ₪, והוא נאלץ לפנות לש.י.ל על מנת לקבל זיכוי בגין החיובים המופרזים.

כמו כן, טען התובע כי הנתבעת לא ביטלה את המנויים שהיו על שמו בחברת 013 נטוויז'ן ורשמה בטעות מנוי נוסף על שם התובע. בגין מנויים אלה חויב על ידי 013 בסך של 40.63 ₪ עבור מנוי שלא עשה בו שימוש כלל.

התובע עתר לתשלום פיצויים בסך של 17,600 ₪ בשל התנהלות הנתבעת שלטענתו עולה לכדי הטעיית צרכן, רשלנות חמורה, חוסר אמינות, חוסר שקיפות וחוסר גילוי נאות.

ב.הנתבעת טענה מנגד כי ביום 14.1.13 כאשר התקשר התובע עם הנתבעת בעסקה לרכישת מכשיר טאבלט, צוינו בדפי החוזה שעליו חתם תנאי העסקה העיקריים, עלות החבילה החודשית (ברמת לקוח) והתשלום בגין הציוד. בנוסף טוענת הנתבעת כי במעמד ביצוע העסקה הוסברה לתובע מדיניות החברה בנוגע לביטולים והחזרת מוצרים והעובדה כי במידה ויבוצע שימוש במכשיר לא ניתן יהיה לבטל או לשנות את העסקה ורק לאחר קבלת הסכמתו של התובע לכל פרטי ותנאי העסקה, זו בוצעה. בנוסף טוענת הנתבעת כי מדיניות החזרת המוצרים של החברה מוצבת בשלט במקום בולט לעין ושם מצוין כי "לקוח רשאי לבצע ביטול/שינוי רכישת טובין תוך 14 יום ובלבד שלא נפגמו ולא נעשה בהם שימוש". ביום 15.1.13 ביקש התובע לבטל את העסקה אך הוסבר לו ע"י מנהל כי במכשיר נעשו שימושי גלישה רבים ומשכך לא ניתן לבטל את העסקה.

בנוגע לחיובי היתר טענה הנתבעת שאלו נבעו מטעות תמחור נקודתית, שהובילה לחיוב בגין חבילות גלישה בנוסף לעלות התוכנית, אך לאחר שפנה התובע והבהיר האמור זוכה חשבונו.

3.דיון והכרעה:

לאחר ששקלתי את כתבי הטענות ועדויות הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל חלקית.

4.המסגרת הנורמטיבית:

סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, שכותרתו "איסור הטעיה", קובע כדלקמן:

"2.(א) לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל עניין מהותי בעסקה (להלן – הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים בעסקה: ..."

סעיף 2(א) לחוק אוסר, אפוא, על עוסק לעשות דבר "העלול להטעות" צרכן בכל עניין מהותי לעסקה, וסעיף 4(א) לחוק מחייב העוסק בגילוי "פרטים מהותיים" לעסקה. סעיף 31 לחוק קובע כי הפרת "איסור ההטעיה" כדין עוולה בנזיקין, המזכה את הנפגע בסעד.

מהסעיפים עולה כי על מנת שתקום לצרכן עילת תביעה נגד העוסק בגין הפרת "איסור ההטעיה", נדרש כי הצרכן יראה שהעוסק הפר את החובה שב"איסור ההטעיה", כי הצרכן נפגע מהפרת החובה וכי קיים קשר סיבתי בין הפרת האיסור הקבוע בסעיף 2(א) לחוק לבין הפגיעה שסבל הצרכן (ע"א 453/06 עו"ד יובל שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ ואח' (טרם פורסם, 6.5.2009); ע"א 1977/97 2825/98 יוסף ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת, פ"ד נה(4) 584 (2001)).

באשר לשאלה מהי "הטעיה", יפים לעניינו דברים שנקבעו ברע"א 2837/98, שלום וחנה ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, עמ' 607, פ"ד נד(1) 600 (2000), שם נקבע:

"הטעיה היא הצהרה כוזבת. ההטעיה נוצרת כאשר קיים פער בין הדברים הנאמרים (או המוסתרים) לבין המציאות. הטעיה יכולה ללבוש שתי צורות: האחת, הטעיה במעשה על דרך של מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות; השנייה, הטעיה במחדל, קרי: אי-גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם (ראו: ג' שלו דינים חוזים [9], בעמ' 225; ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב) [10], בעמ' 787). ודוק: אין דין עילת ההטעיה לפי דיני החוזה כדינו של איסור ההטעיה על-פי חוק הגנת הצרכן, בעוד שדיני החוזים על-מנת שתתגבש עילת ההטעיה נדרש כי הצד הטוען להטעיה אכן טעה ובשל טעותו זו התקשר בחוזה (ראו סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), הרי שהאיסור מכוח חוק הגנת הצרכן רחב יותר והוא חל על כל "דבר... העלול להטעות צרכן" (ההדגשה שלי – ט' ש' כ') גם אם הלה לא הוטעה בפועל (ראו: סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן וכן ע"א 1304/91 טפחות – בנק משכתנאות לישראל בע"מ נ' ליפרט [1], בעמ' 326."

בענייננו, נטענת טענת ההטעיה על שתי צורותיה. האחת במעשה והשנייה הטעיה במחדל.

יש להוסיף ולציין כי איסור ההטעיה והיקף חובת הגילוי נגזרים לא רק מחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, אלא גם מדיני החוזים הכלליים, מהם נובעת חובת תום הלב החלה על צדדים למשא ומתן. חובה זו מחייבת אותם לנהוג בהגינות, תוך גילוי עובדות מהותיות שאינן בידיעת הצד השני ואשר חשובות לצרכן לצורך בדיקת כדאיות העסקה ועשויות להשפיע על החלטתו האם להתקשר בעסקה אם לאו.